חידושי רמב"ן על עבודה זרה מ״ז

מהדורה: חדושי הרמב״ן, ירושלים תרפ״ט

מפרשים:
1 הא דבעי ר"ל לולבו מהו למצוה. לפוסלו אפי' בדיעבד קמיבעיא ליה מדקאמר לענין מצוה כלגבוה דמי ולגבוה ודאי אפי' דיעבד פסול דהא פשטה רבא מאתנן דפסול ואם עלה נמי ירד. וק"ל תפשוט ליה מדרבא דאמר במס' סוכה לא יטול ואם נטל כשר וא"ל ההיא בע"ז שביטלה שיותר הוא מאוס ע"ז במחובר כל זמן שלא ביטלה ועדיין שמה עליה מע"ז בתלוש שביטלה וכיון דלא אפשיטא בעיא דר"ל נקטינן בה לחומרא. ומכאן נלמוד שאפי' ביום שני דלא בעינן לכם לא ישאל לולב מע"ז ויצא בו ואם נטל צריך ליטול אחר מספק ואצ"ל אם לקחו מע"ז ולא ביטלוהו קודם לכן שלא יצא שע"ז של ישראל היא וכתותי מיכתת שיעוריה. אלא שאין הפי' הזה שכתבתי מחוור לי לפי שאיני מוצא לאיסורי ע"ז ביטול לגבי גבוה שהרי מוקצה ונעבד אפי' בב"ח אסורין לגבוה ואין להם ביטול לעולם ועוד מהיכא מייתי לה מאתנן ומינה מה אתנן שמות' בתלוש אסור במחוב' לגבוה לעולם אע"פ שביטלו ואפי' בכלים שנשתמשו בהם בבית חוניו אמרינן באידך פירקין שטעונין גניזה לגבוה משום דמאיסי וכ"ש בע"ז שביטלה שפסולה למזבח אפי' בדיעבד דהכי מוכח התם בגמרא וכיון דמיבעיא ליה לר"ל לענין מצוה אי כלגבוה דמי שמעינן מינה דלמיפסל אפי' בדיעבד קאמר ואע"פ שביטלו והאי דלא מבעיא ליה אשרה שבטלה דילמא דפשיטא ליה בההיא דאפי' למצוה מאיס ודזוטא מינה קמיבעיא ליה וקים ליה בדרבה מיניה ורב דימי בר חמא פשיטא ליה דלענין מצוה לאו כלגבוה דמי ומבעיא ליה אשרה שבטלה משום דיחוי. ובמס' ר"ה כח,א אמר נמי בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא וטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו והאי טעמא לשלא ביטל הוא וקאמר יצא ובפ' כיסוי הדם נמי מקשינן עליה דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו ומברייתא דקתני בשופר של ע"ז ובלולב של ע"ז לא יטול ומאי לאו אם נטל לא יצא ומתרץ אם נטל יצא וזו קודם ביטול הוא בפי' ומסיק התם לא יצא משום דכתותי מיכתת שיעוריה. וא"ת א"כ תפשוט ליה לר"ל מדרבא דיצא אנה"נ אלא דרבא מימרא דאמוראי מבתראי היא ומימר דר"ל לא ס"ל ולא פשטינן לרבא מזעירא וללישנא דרב דימי נמי לית ליה דרבא דמדקרי ליה דיחוי אלמא קודם שביטל אם נעל לא יצא. ורבינו הגדול ז"ל לא כתבה להא דר"ל ולא להא דאמר רבא במס' סוכה לא יטול ואם נטל יצא נראה שדחה את שתיהן זו מפני זו ולא הכריע באחת מהן מ"ה מסתם סתומי למתני' דקתני של אשרה ושל עיר הנדחת פסול אלא שכתב כיוצא בה אותה שאמרו במס' ר"ה בשופר של ע"ז לא יתקע ואם תקע יצא דאלמא לענין מצוה לאו כלגבוה דמי וליכא למימר הכא שאני שופר מלולב שזה בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא שהרי אעפ"כ לגבוה פסול כדאמרינן לקמן אליבא דמ"ד עיקר שירה בכלי ושירה מעכבת קרבן לא תיבעי לך דמכשירי קרבן נינהו ואסירי וה"נ גבי שופר עיקר שירה בכלי ואפי"ה כשר אלמא לענין מצוה לאו כלגבוה דמי הילכך ה"ה לולב מעתה, לפי' לא נתבררו לנו דברי רבי' הגדול ז"ל בזה. ומסתברא לן דהילכתא כרבא וכר' יהודה דמר אמר בשופר ומר אמר בלולב ותרווייהו אית להו כהדדי ולא חיישינן לר"ל חדא דיחיד הוא לגבי רבים ורב דימי נמי לא תני לה לדר"ל הכי ואע"ג דסוגיין היא דקאמ' היינו בעי' דר"ל ועוד דכל היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה הילכתא כמאן דפשיטא ליה וכן דעת רבינו ז"ל במקומות אחרים ועוד דרבא בתראה הוא ואפי' דפליגי קי"ל כבתראי. ורב דימי דאמר אשרה שבטלה קמיבעיא ליה אם יש דיחוי אצל מצות משום דנראה ונדחה חוזר ונראה קמיבעיא ליה מדקא מייתי ליה פשטא מדר' פפא וא"כ לא משכחת לה אלא כשלא היתה אשרה מעי"ט ועבדה בי"ט ובטלה אלא דאפשר דרב דימי סתמא מיבעיא ליה וסתמא פשיטא ליה ולא מסיימינן הכא לאיפלוגי בין דיחוי לדיחוי. ומיהו במסכת סוכה אסיקנא דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי פשוט מינה נראה ונדחה וחוזר ונראה לא תיפשוט מינה הילכך אם עבדה מעי"ט ואע"פ שביטלה בי"ט כשר ואפי' בתר דאגדיה אבל עבדה בי"ט אין לה תקנה עולמית דהא נראה ונדחה היא שאם בא ליטול הויא ע"ז של ישראל ואינה בטלה לעולם וכיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה וההיא דאמר רבא התם לא יטול ואם נטל כשר כשביטלה קודם י"ט הוא דליכא דיחוי אצל מצות ואי בי"ט ב' כיון דלא בעינן לכם אע"פ שלא ביטל אם שאל לולב של ע"ז דעכו"ם ונטל לפי מה שכבר כתבנו למעלה ושופר כיון דלא בעינן לכם ליכא נדחה לעולם.
2 קרניה מה הן לחצוצרות. א"ל דהא חצוצרות מן הכסף היו באות כדכתיב חצוצרות כסף ותניא בפ' הקומץ רבה היתה באה מן העשת מן הכסף עשאה של גרוטאות כשרה של מיני מתכות פסולה וא"ל מאי חצוצרות שיפורא דאשתנו שמייהו וקרו לה רבנן הכי וכל מיני זמר היו במקדש בשעת שירה ועיקר שירה בכולן כדקאמרינן נמי מה הן לחלילין ומה הן לכנור אלמא אין עיקר שירה בחצוצרות בלבד אלא בכולן והיינו דקאמר לבסומי קלא הוא דעבידי כלומר לבסם קול המשוררים בפה והחצוצרות אינן עשויין לכך שהרי אין תוקעין בהם אלא בין פרק לפרק כדאי' בסוף תמיד אלא מין זמר של שיפורא הוא.
3 מתניתין: מי שהיה ביתו סמוך לע"ז וכו' ידון מחצה על מחצה. פירש"י ז"ל שמחציו ולפנים יכניס ד' אמות ובירושלמי פי' שחצי הכותל שלו מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים ונראין הדברי' דדוקא במכיר האבנים שכנגדו אז כל זמן שלא נפל חופר בה ונוטל אבנים ועפר עד חציו שהם לא אסרו אלא חצי הכותל שכנגדם שלא השתחוו אלא לחלקם ועוד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכשכנגדם הוי שלהם בע"ז וישראל ואינן כשאר שותפין שידם שוה בכל הכותל אבל אם אינו מכירם הכל אסור, וכן דעת רש"י ז"ל שאין ברירה.
4 שלשה בתים הם וכו'. פירש"י ז"ל שהבית עצמו נעבד וכן עיקר דאתיא כמ"ד ע"ז של עכו"ם אסורה מיד שאלו במשמשין ד"ה עד שיעבדו ולפיכך הוצרך רש"י ז"ל לומר בבימוס שאף אותו הן עובדין וי"ל שנעשה כמי שמגדל ע"ז וגידולי ע"ז כע"ז ונאסרין מיד כדאיתא בפ' רי"ש.
5 סיידו וכיירו לשם ע"ז וחידש נוטל מה שחידש. פי' נוטל ישראל מה שחידש העכו"ם והשאר מותר בלא ביטול אחר שלא נאסר כלל.
6 העמיד עליה ע"ז וסילקה מותרת. כלומר שסילקה העכו"ם שכיון שסילקה משם ואין דעתו להחזירה בטל משמשי' וה"ה דמצי למתני ביטול בע"ז עצמה אלא כולה דעביד ושרי ליה קתני. והיינו דלא קתני מסלקה והרי זו מותרת דמשמע דישראל מסלקה כדקתני רישא נוטל מה שחידש אלא אם סילקה עכו"ם מותרת שזה הוא ביטולה והיינו נמי דקתני סיפא דאילנות העמיד תחתיה ע"ז וביטלה הרי זו מותרת אלמא צריכה ביטול ומשביטל ע"ז בטל משמשיה. ומ"מ הני בבי דסיפא העמיד בהן ע"ז דמתסרי ארישא קיימי כגון בנה בית או ציירו נטע אילן או גדעו כדי שתעמוד ע"ז דאל"ה לא צריכי ביטול דמחוברין נינהו אלא לרב דעביד בית כתלוש בית מיתסר אבל אילן לא אלא ארישא קיימי בגוונא דמתסרי. ויש ספרים שכתוב בהן ונטלה כענין הוציאה וסילקה. אבל רש"י ז"ל פי' הכניסו לתוכו ע"ז ולא נתבוון לעובדו ולא הקצהו לתשמיש ע"ז אלא לפי שעה שהכניסו לתוכו וסילקה ישראל הרי זו מותרת ואין צריכה ביטול פי' לפירושו שאם הכניסה לשם קבע צריך לבטלו שכולו נאסר משום משמשי ע"ז וקשה לי א"כ ל"ל והוציאה אפי' כשהיה שם הבית מותר. וי"ל כל זמן שע"ז בתוכה אסור מדרבנן גזירה משום בית של ע"ז. ומיהו פלוגתא דר"ש ורבנן באשרה לא מסתגי לן שפיר להאי פירושה דר"ש אפי' בע"ז קבועה תחתיו התיר את האילן וי"ל ה"ק אחת מחלקת ר"ש ורבנן דלרבנן אפי' לשעה מיתסר אטו בית קבע. ולר"ש לעולם מותר ולא מחוור וי"ל כל זמן שע"ז בתוכה גזירה אטו בית של ע"ז קבוע. ובירוש' ג,ז מצאתי ר' הילא בשם ר"א והוא שהכניס ע"ז על דעתיה דר"א שני בתים הן והא תנן ג' בתים כאן לשעה כאן לשהות פי' קסבר ר"א אין מה שחידש אסור אא"כ הכניס לתוכו ע"ז ומקשי א"כ היינו סיפא ופריק רישא שהכניסו לשהות ולפיכך אסור לעולם עד שיבטל אבל סיפא שהכניסו לשעה וזה סיוע לדברי רש"י ז"ל. אלא שדרך הירוש' דרך אחרת שלפי גמרתנו בבית נעבד היא וחידש נוטל מה שחידש אע"פ שלא הכניס שם כלום דומיא דרישא דקאמרינן בנה אע"פ שלא השתחוה. ובספרי תני לה הכי בית שבנאו מתחלה לע"ז אסור שנאמר אבד תאבדון את כל המקומו' חידש נוטל מה שחידש שנאמר ונתצתם את מזבחותם לא חידש אלא הכניס לתוכו ע"ז והוציאו ה"ז מותר שנא' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא וצ"ע דמשמע דמן התורה הוא דצריך להוציאה וכיון דאסור הוא היאך מוציאה ישראל ממקומה שאתה קורא בה ואבדתם את שמם. וי"ל ה"ק כיון שאין הכתוב מקפיד אלא באיבוד שמם מן המקום ההוא ממילא נלמוד שאם הוציאה עכו"ם מותר ומיהו של א"י ישראל אסורות היו ויש עוד לומר דמשמשי ע"ז אפי' של ישראל יש להם ביטול ע"י עובדיהן ועוד אפרש בזה לקמן בפ' רי"ש. וי"מ שכולן אסמכתא בעלמא הך וכן נראה. והראב"ד ז"ל פי' ג' בתים הן בית שבנאו מתחלה בין לעבדו בין להעמיד בו ע"ז אסור ואע"פ שלא השתחוה ואע"פ שלא הכניס שם ע"ז לפי שהבית מיוחד לעמידת ע"ז הרי היא כתוספת ע"ז ושל עכו"ם אסורה מיד סיידו וכו' נעשה התוס, כעין ע"ז הכניס לתוכו ע"ז והוציאה ישראל מותר לפי שאינו באחד נאסר בהכנסה ולא דמי למשמשין דהא לא עבד בה מעשה בגופה וכי לא הוציאה גזרינן וכן פי' ג' אבנים ה"ה והוא הטעם שאם חצבו מתחלה לבימוס נאסר מיד משום תוספת ע"ז וכן חידושו נאסר מיד העמיד עליה ע"ז אינה נאסרת בתורת משמשין מ"ט קרקע עולם שוייה. אבל ג' אילנות פי' הרב ז"ל שנטעו או גדעו לשם ע"ז כלומר לעבדן לפי שאין העמדתם תחתיו אלא לצל והרי הוא פרוץ ואין כאן עומד העמיד תחתיו ע"ז וביטלה ישראל ה"ז מותר אבל לא הוציאה גזרינן ור"ש מתיר. ואין פי' זה נכון כלל לפי שבתים ואבנים ואילנות שלשתן בלשון אחד ובענין אחד נשנו ואין לחלק בהן בפירושן ועוד דבטלה עכו"ם משמע ועוד ק"ל לפי' זה הכא את אמר בית ובימוס תוספת ע"ז הם ונעשה כמי שמגדל ע"ז והכא את אמר דאפי' במשמשין לא הוו דמיתסרו משיעבד בהן ועוד הא אמרי' בהדיא בפ"ק דכיפה שמעמידין בה ע"ז משמשי ע"ז הן ואינן אסורין אלא משתעבד והכא אמרת דכל הבית נמי אסור מיד.
7 פיסקא המשתחוה לבית אסרו. פי' משום דקסבר תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז כתלוש דמי ומיהו באילן כיון דמישרש וגדל מן הקרקע הוי מחובר כרבנן דשרו וה"נ מפר' לה להא דרב בפ' הנהנה במעילה דגבי מעילה נמי בית תלוש הוי ואילו באילן ליכא מ"ד מעיל ורש"י ז"ל כתב למעלה גבי בהמה תמימה ואילן יבש שאין בהם תפיסת ידי אדם דתפיסה דנטיעה דמעיקרא לרבנן לאו תפיסה היא דלאו אילן הוא כשנטעו גרעינין ולאו דוקא דאפי' נטעו יחור נמי שרו רבנן מטעמא דפרישית ואפשר דהיינו דקאמר מר דלאו אילן הוא דיתור נמי לאו אילן הוא ולרווחא דמלתא נקט לה גרעין.
8 אי הכי הני תלתא ד' הוו. ואי קשיא וליטעמיך סיפא גבי אבנים תיקשי לך ד' הוו דהתם ודאי השתחוה אע"פ שלא חצבה דהא תלושין נינהו. א"ל בשלמא סיפא לא אצטריכא ליה למתני השתחוה אלא רישא ליתני לאשמועינן דכתלוש דמי ומתסר.